עיתון חודש ניסן ערב חג פסח 2012, גליון מס 61

מצאתי את עצמי יוצאת מהחדר ועולה אל לשכת המנכ"ל, שם ישב המנהל הארצי וקיים ראיונות. ידעתי שיש   לי משהוא חשוב לומר להם, אך לא הייתי בטוחה שאצליח, הרגשתי שאני חייבת לומר את הדברים שידעתי כבר ימים , מאז שהאיר בעלי את עיניי .

ביקשתי להיכנס, אך המזכירה של המנכ"ל אמרה שלא רשומה שום פגישה איתה. התעלמתי ממנה, ופשוט התפרצתי לחדר   שבו ישבו המנהל הארצי והמנכ"ל ודיברו ביניהם . דיברתי במהירות , אמרתי שאני מזכירה פשוטה, אך אני חייבת לספר להם משהוא שמתרחש מתחת לעיניהם ונדמה לי שרק אני יודעת עליו . אולי מתוך אי נעימות ואולי מתוך עניין הם ישבו והקשיבו לי . ואז סיפרתי להם היכן החללה התמוטטות של מקום העבודה . סיפרתי להם על המנהלת "האימהית", שפשוט פנת לכל אחת מהעובדות ונגעה בקצוות העדינות של העצבים,

חיפשה ומצאה את נקודת המירמור שיש בכל אחת מאיתנו והעלתה אותן על פני השטח. 

 שרטטתי להם איך הסתבך העניין מדאגה פשוטה כביכול למשכורת, לחדר ולכיסא למלחמת עולם

בין עובדים למנהלים ובין מנהלים  לבין עצמם. הסברתי להם מהוא הדבר שהפריע לכל אחת,

ומי הייתה זו שהזכירה לה את זה , אם בדרך אגב ואם בשיחה גלויה וברורה. הצגתי בפניהם תמונה מלאה

על מה שקרה והצעתי להם פשוט ללכת ולבדוק זאת עם האנשים. לאחר מכן הוספתי עוד משהוא,

שידעתי לאחר בירור שערכתי לאחר הצעתו של בעלי. במקום העבודה הקודם של תקווה נערכו

מאבקים במשך 15 שנים,שהופסקו באחת עם פיטוריה. הם ישבו נפעמים כאילו סיפרתי סיפור מתח ,

ואז הציעו לי  להישאר ופשוט הזמינו כ 20 עובדים לריאיון מחודש בתוך 4 שעות התגלתה התמונה כולה.

התברר שתקווה פעלה בשיטה ברורה. בעצם זה לא הייתה שיטה. גם היא לא מודעת לכך .

היא הייתה מגיעה לעובד ושואלת אותו כבדרך אגב מדוע את העובד השני קידמו יותר ממנו.

בדרך כלל זה הספיק, אם לא, הייתה דואגת להביא הוכחות ברורות שלשני יש תנאים טובים יותר או

שמעריכים אותו יותר . היא הייתה מתחברת לאותם סדקים קטנים בנפשו של כל אדם ואדם ,

לאותן מחשבות קיפוח  שאדם מחביא או לתחושות המירמור כנגד הממונים עליו תחושות שהוא נוטה

להשלים עם קיומם, היא חדרה לכל אותן שאיפות מדומיינות להתקדם, אם במעמד ואם בשכר -  והתבייתה עליהן .